חיל החפרים בצבא הבריטי

קפיצה לחיפוש



מתנדבי היישוב בחיל החפרים או פלוגות חפרים Auxiliary Military Pioneer Corps (AMPC) היו מתנדבים ארץ-ישראלים שהתגייסו לחיל החפרים (Royal Pioneer Corps) של הצבא הבריטי החל מספטמבר 1939. רבים מהמתנדבים היו עולים בלתי ליגאלים מגרמניה וארצות אירופה. לצדם התגייסו גם מוותיקי היישוב, מזרחיים, אשכנזים, דתיים, חילוניים, רווקים, נשואים, צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים.

ממניעי ההתגייסות:
הרצון ללחום בגרמניה הנאצית
גיוס לצבא הבריטי כשלב ראשון להקמת הצבא העברי
הדרך להפיכת שהות בלתי לגאלית בארץ ישראל לליגאלית בעקבות הגיוס
פתרון לבעיית האבטלה וקשיי פרנסה.





פלוגת התובלה בעת שירותה במדבר המערבי 1940. מתוך עזבונו של מנחם מנדל שרגר, מפדויי השבי
הבריטים באותה העת חששו מפני "גיס חמישי" בקרב המתנדבים לצבא הבריטי, ממוצא גרמני. מצב זה הוביל להחלטה לאפשר למתנדבים הארץ-ישראלים לשרת רק בתפקידי הנדסה ובינוי, ביחידות השירות השונות של הצבא הבריטי. לכן רוב המתנדבים שובצו לחיל החפרים. בחלק מהמקרים הדבר נעשה כנגד רצונה של הנהגת היישוב, אשר ביקשה כבר אז להקים יחידות יהודיות לוחמות. למגויסים הראשונים כמעט ולא ניתנה זכות לאחוז בנשק וזאת למרות רצונם להילחם. רבים התגייסו לחיל החפרים בתקווה שבהמשך יהיו הראשונים בתור לשיבוץ ביחידות לוחמות, כאשר הבריטים יאפשרו זאת.

המתנדבים התגייסו לצבא כבודדים, ללא מסגרת לאומית-עברית, לה זכו אלה שהתגייסו לאחר מכן. חיילים אלה זכו להכשרה צבאית שהייתה הולמת ליחידות שירות וחלקם לא קיבלו נשק אישי - אלא רק כלי עבודה. הם נשלחו לחזית הקרבות ושם עבדו ולחמו בתנאים קשים. לדעתם הבריטים ראו בהם "חוטבי עצים ושואבי מים"[1].

בחיל החפרים היו תשע פלוגות מארץ ישראל: הפלוגה הראשונה - 401 - לחמה בצרפת, ואחרי שובה לארץ ישראל הפכה לפלוגה 601. אחריה התגייסו עד לינואר 1941 עוד שמונה פלוגות חפרים: 602 ,603 ,604 ,605 ,606 ,607 ,608 ,609. סה"כ למעלה מ 3,300 מתנדבים

המוסדות הלאומיים לא שיתפו פעולה בגיוס לחיל החפרים מכיוון שסברו כי הגיוס איננו תואם את האינטרסים של הנהגת היישוב שרצתה בהשתתפות רשמית במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות הקמת יחידות בהם ישרתו חיילים יהודיים בלבד. בשנת 1941, במהלך הלחימה ביוון, נפלו רוב חיילי חיל החפרים בשבי הנאצים. כ אלפיים איש השבויים הוחזקו עד תום המלחמה משך ארבע שנים במחנות השבויים בפולין וגרמניה, סבלו מעבודת פרך, רעב וחלקם נרצחו, בפברואר 1945 הוצאו לצעדת מוות מפולין לגרמניה ומי שהתמוטט נרצח. לאחר שחרורם שבו לארץ ישראל. החפרים שנותרו בחיים אחרי מעמד הנפילה בשבי והצליחו לחזור למצרים או לארץ ישראל עברו לשרת ביחידות אחרות.

באביב 1942 פורקו יחידות החפרים הארצישראליות.